כלכליסט – מעולם לא הייתי שכיר. להיות עצמאי זו חירות

///כלכליסט – מעולם לא הייתי שכיר. להיות עצמאי זו חירות

כלכליסט – מעולם לא הייתי שכיר. להיות עצמאי זו חירות

"מעולם לא הייתי שכיר. להיות עצמאי זו חירות"

מילדות צנועה ודימוי עצמי נמוך, ליזם עם חברת נדל"ן שמנהלת עשרות פרויקטים במקביל. שחר רז נזכר בדרך שעבר, ובשתי עצות שקיבל ממי ש"בנה חצי מדינה"

למה אני עושה את מה שאני עושה

"היזמות מעניינת, בלי קשר למה שאתה יוזם. לראות חלום מתממש, להיות אופטימי חסר תקנה בזמן שכל השוק מדבר על הקשיים, וכל האנשים והיועצים מנסים להוריד אותך מכל מיני שיגעונות – ואתה הולך עם זה, כי זה מה שאתה רואה בדמיון שלך, ונראה לך הגיוני שזה יקרה. יש בזה משהו. כיזם, תמיד תמצא את האופטימיות הזו, גם בדברים פחות טובים".

"זה קרה לי המון, ובמיוחד בתחום הנדל"ן, שנמצא תמיד על סדר היום בישראל. זה גם ענף שאפשר לראות בו פיסית את מה שאתה עושה. אתה יכול לחלום על מגדל, אבל כשהוא קורם עור וגידים, זה מרגש כמעט כמו לידה. להשקיע כסף במשהו שאתה לא רואה בעיניים, להוביל אותו לידי הבשלה ואז להוציא אותו החוצה – זה תהליך מסוכן, שיכול גם להיכשל והכסף יירד לטימיון. ובכל זאת הלכתי על זה.

"גיבשתי לעצמי אסטרטגיה: לא לבנות בניין אחד ולסיים אותו, אלא להתפזר לרוחב. לכן, יש לי היום 19 בניינים במעמד של פרויקטים. אני מאמין שהם יילכו ויגדלו, כי השיטה כשלעצמה עובדת. היום אני נהנה מכל בניין שאני מקבל למערכת – זה אושר גדול עם המון תקלות בדרך, המון קשיים וביורוקרטיה נוראית ברמה הארצית והמוניציפאלית, אבל מצד שני החלומות מושכים אותי הלאה.

"אני נהנה להגיע בבוקר לעבודה, ליזום משהו חדש. סדר היום שלי די מובנה, אבל תמיד משהו יתפקשש וייצאו דברים אחרים, ואני מאוד אוהב את זה. אני גם מאוד אוהב את האינטנסיביות בעבודה, שיש בה מקום עצום ללמוד. הפכתי מעסק של איש אחד לארגון, ובאמת מרגש לראות את הארגון הזה מתהווה לכדי משהו רציני, גדול, עם כוח עבודה והון אנושי שגדל לתוך המערכת. אני מאוד אוהב את האנשים שעובדים אצלי".

שחר רז (צילום: רועי בר)

תמיד משהו יתפקשש, ואני אוהב את זה. שחר רז (צילום: רועי בר)


להיות עצמאי זה

"חירות. זה נותן דרור למאווים שלך, ושקט בכל מה שנוגע לעשיית הדברים. זה גורם לך לקחת אחריות. בכל מה שאתה עושה, האחריות היא עליך – לטוב ולרע. באופן אישי, אני לא מסוגל לעבוד בתוך מסגרות, כי אני טיפוס יצירתי ומעולם לא עבדתי כשכיר באמת. עבדתי ב-1994 כשלושה חודשים אחרי הצבא בחברת ליסינג, הבנתי איך העסק עובד ופתחתי עסק מתחרה. הבאתי שני משקיעים שהיו בעצם לקוחות שלי, ואחרי שמונה חודשים קניתי את החלק שלהם ונשארתי כבעלים יחיד. זה נמשך כשנתיים וחצי, עשיתי מחזורים כספיים נחמדים מאוד. באיזשהו שלב השוק השתנה' ולא השתלם לי יותר להמשיך את העסק, אז הפכתי לסוכן ביטוח אצל סוכן הביטוח שלי, שהציע לי להיכנס לתחום. משם התחלתי לעבוד כסוכן משנה בסוכנות ביטוח, עבדתי שם שנתיים וחצי וב-1999 פתחתי סוכנות משלי. ב-2001 פתחתי סוכנות עצמאית בשם 'קבוצת עוז רז' עם 16 סוכני משנה, עסק מטורף. זה היה עד 2004, אז החל המסע בנדל"ן".

רגע של משבר

"ב-2004 התרחשה רפורמת בכר בענף הביטוח: החלטות רגולטוריות מכורח חוק ההסדרים ששינו את הסדרי העמלות, הפיקוח, הפרידו בין יועצים לסוכני הביטוח ועוד. אף אחד לא סיפר לנו על הרפורמה, אלו היו רק שמועות ולא באמת ידענו, וברגע אחד התחילו בעיות בגלל השינויים שהובילה הרפורמה. מצאתי את עצמי נדרש לשלם חוב עצום לחברות ביטוח, שלא היה לי איך לשלם אותו, מאחר שהן גם הגוף המפרנס ששילם לי. ברגע שהן קיזזו לי כסף, לא היה לי מאיפה לקבל.

"מצאתי את עצמי בסחרחורת נוראית עם שלילת כרטיסי אשראי, הורדות מסגרות אשראי לאפס, פריסת חובות, הוצאות לפועל ובעיקר משבר נפשי. הגעתי למצב שבו באמת חישבתי מה אני יכול לקנות הביתה, עם כמה השקלים שהיו לי. לקחת כריכים לעבודה – זה היה משבר נפשי מאוד גדול לטיפוס נהנתן כמוני, שהתרגל לכסף ונוחות. המשכנתא חזרה ולא ידעתי בכלל איך לשרוד. זה נמשך בגדול בין שנה וחצי לשנתיים. ואז הכרתי קבלן מפורסם, והוא ואשתו הציעו לי להיכנס לתחום הנדל"ן. הם לא נתנו לי שום דבר פיזי, אלא בעיקר הסבירו והדריכו אותי, והשם שלהם פתח בפניי דלתות. נכנסתי לעסקה בחו"ל, אח"כ לקבוצות רכישה בתל אביב, אח"כ עסקאות במקסיקו.

"פה בישראל, הוקמה ב-2010 חברת "חיזוק ובינוי", שבה היינו למעשה שלושה שותפים: שגיא דורון (40%), אני (40%) ואסף עידוד (20%). נכון להיום, אני מחזיק ב-100% מהחברה. ל"חיזוק ובינוי" יש היום בגוש דן בלבד כ-750 יחידות דיור בתהליכים, הפרוסים על 24 פרויקטים ששלושה מהם כבר בוצעו, ושניים נמסרו. השנה, ישנם עוד שלושה פרויקטים בעבודה חוץ מאלו שפירטתי, וב-2016 מתוכננים עוד שלושה פרויקטים עם 116 יחידות דיור".

רגע של ניצחון

"יש הרבה רגעים של ניצחון. זה לוקח אותי קצת אחורה. גדלתי בצנעה ברמלה אצל סבתא שלי, ובגיל 6 עברתי לרמת גן לאמא שלי, אם חד הורית. אמא שלי גידלה אותי בגבורה ובדוחק, ובעיקר נתנה לי המון אהבה, חיבוקים, ערכים. אישה מדהימה. היה לי מאוד קשה, בעיקר בלימודים, היה לי דימוי עצמי נמוך, קיבלתי תחושה שאין לי כל כך הרבה בקופסא וגם בבית הספר היסודי נתנו לי להבין שחוץ מכדורגל לא ייצא ממני כלום, ועם זה הלכתי. לא סיימתי את לימודיי בתיכון. בצבא הלכתי סתם ככה לעשות מבחן פסיכומטרי, והוצאתי ציון גבוה מאוד. לא הבנתי מאיפה זה הגיע, אז עשיתי עוד בחינה, כדי לוודא – והגעתי ל-20 נקודות פחות. אז הבנתי שבכל זאת יש משהו בקופסא, והתחלתי לחפש את עצמי. התחלתי לימודי שוק ההון ופיתחתי את תחום הליסינג.

"פסגת הניצחון שלי מתחלקת לשלוש: ראשית, הצלחתי ליצור יציבות בחיים האישיים. אני כבר 20 שנה בזוגיות עם אישה מדהימה, ויש לנו שלושה ילדים מקסימים; שנית, הזמינו אותי להרצות באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כשנתיים, וזו הייתה מבחינתי פסגה שלא קשורה לכסף, אלא בעיקר לתחושת סיפוק מדהימה; ושלישית, פילנתרופיה שאני עוסק בה. אני עושה דברים מהלב, וזה ממש לא רק כסף. ההצלחה היא להבין שיש לך את זה. לקחת החלטה, ללכת לרוחב בפרויקטים ולראות שזה מצליח".

העצה הכי טובה שקיבלתי

"דיברתי פעם עם מישהו מפורסם מענף הנדל"ן, והוא נתן לי שתי עצות זהב. הוא אמר לי – 'תקשיב, בנדל"ן לא מפסידים אף פעם'. זה כביכול משפט אידיוטי, אבל הוא כל כך נכון שאין לתאר. הייתי תמיד נלחץ מעסקאות ואמרתי לעצמי: 'אולי אמכור עכשיו, אולי אחכה, אולי משהו אחר…', והוא אמר לי – 'שב ואל תזוז'. מה'שב ואל תזוז' הזה הוא בנה חצי מדינה. הוא אדם שקט בטירוף. והדבר השני – אין מתכון להצלחה. זה בולשיט. יש אופטימיות, יש קצת כישרון, יש קצת כריזמה, יש בעיקר דלתות מסתובבות, ואין לנו מה לעשות בעניין זה, חוץ מלהבין ולחייך, כי באותה המידה יכולתי לבחור בדלת שמאל במקום דלת ימין, ולהיות שכיר של איזה איש נדל"ן בזמנו, ולא לנהל היום חברה מצליחה. זה מדהים. אני כל פעם חושב על זה, וזוכר תמיד איפה גדלתי ומה עשיתי, ולאן אני רוצה להגיע. וזה לא עוצר, אני ממשיך. זה לגמרי כיף. ואני בעיקר נהנה מהדרך".

By |2017-02-27T11:27:48+00:00אוקטובר 8th, 2015|